Rav Kook - The Misery and Eventual Bliss of the Plucked Jew (Pesach Torah) - Rabbi Shlomo Katz

Description

מאמרי הראיה/הלילה הזה כולנו מסובין "האדם התלוש" זו היא הזועה היותר מחרידה את הנשמה, האדם מוכרח הוא שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהא בלתי מתנודד. הגלות, מהו עיקר צרתה? הוה אומר: התלישות. איום מאד הדבר שהאדם מרגיש שבמובן ידוע ועיקרי הרי הוא תלוש, מתנודד, פורח באויר... עמדתו על הבסיס הטבעי, על גבי הקרקע, איננה עמדה כלל, מפני שאין הקרקע שלו, מפני שבכל יחושיה איננה קנינו ולא קנין עמו, "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם". זאת היא הצרה, צרת הדורות של ישראל, מאז גלה מארצו, מאז נדד בגויים. אמנם במצב של תלישות, לא די שקשה לחיות, אלא שבמובן הכללי והדורי אי אפשר כלל להתקיים, ועל כן חוק היסטורי הוא שהקיבוצים התלושים אבד שמם וזכרם, בזמן קצר לפי הערך. אך בפלא למעלה מכל הנהוג בחוקי הקיום של כל העמים, עם ישראל חי עד כה והתקיים, אם גם קיום של צער ומכאובים, גם במצב תלישותו. ולא עוד אלא שהראה גבורות ברוחו הגדול גם בכל המעברים השונים של גליותיו. כשאנו דנין לדעת מה הוא הכח אשר על ידו התגבר על הצרה האיומה של התלישות, הוה אומר: שמאז, קנה לו העם הנפלא הזה מציאות כפולה וממילא גם מעמד כפול וקרקע רוחנית בטוחה, שהיא מצע איתן לנשמתו, אשר אותה לקח עמו גם בכל ימי נדודיו הארץ הרוחנית, האצילית, העליונה הזאת, היא תורת ד’! התורה, תורת חייו, אשר קשר אותה עם רוחו קשר בל ינתק, היא היא אשר הצילה אותו מתלישותו החומרית שלא תשפיע עליו עד לזועת כליון. והיום, כאשר אנו ב"ה הולכים ושבים לארצנו, הולכים ומתקשרים לבסיס של המציאות העמדתית, כשרגלינו מתחילות לדרוך על אדמתנו אנו, על אותה האדמה אדמת הקודש, שהננו מרגישים בכל חושינו שהיא מוצקה תחת פעמינו, כי בברית ד', ברית עולם, אשר לעד לא תמוט, היא קשורה עמנו קשר עולם הננו הולכים ומתרפאים ממחלת תלישותנו הגלותית. ומתוך החלק המבריא של העם, החלק ההולך ומתקשר עם ארצו, ועם יציקת עמדתו, הננו מרעיפים רסיסי עמדה ובריות גופא הגורמת גם לנהורא מעליא. לכל עם ישראל, הגוי כולו, המתפלל תמיד דרך . אבל, היתכן שבמקום שהגוף שלנו, הפרטי והלאומי, מוצא לו מצב להנצל ממארת התלישות, תשאר דוקא הנשמה הפרטית וקל וחומר הכללית, תלושה מעמדתה? הנשמה הישראלית כשהיא פורחת באויר, כשאין לה היציקות של מעמד החיים בתורה ובמצוה, ברוח ובמעשה, בסדרי יום יום ובחגיגות הימים החגיגיום, זמני שמחה וחגי נדבה, עם כל מצותיהם הרעננות המשמחות כליות ולב והמרנינות כל נפש ורוח, אז הלא הנשמה היא תלושה וכמה עצמו מכאביה האמיתיים וכמה גדול הוא ההרס שלה! על כן, בכפליים נזכור נא בלילה הזה, בליל התקדש חג חרותנו, כי הננו העם אשר אפילו בגלותו לא אבד את איתן עמדתו הרוחנית. ועל אחת כמה וכמה בשובו אל ארצו וחסון עמדתו, שהוא הולך ומתחסן בהם בכל ערכיו, עתה בבוא עת לחננה . זאת היא הוראת ההסבה. מצב של בני חורין שהם קבועים ולא תלושים, מעורים ביסוד חייהם, המזלף עליהם שפעת חיים לרויה לכל מהותם, לגוף ולנשמה, לכל הויתם. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלקיו . הלילה הזה כולנו מסובין!