משניות בניגון - "שונה בזמרה " | פרק "אלו מציאות" (כלים של אחר שבאין בהסח הדעת ! ) | בבא מציעא

Description

משניות בניגון - אייר התשפ"ה לבעלי טלפון כשר. "קו שונה בזמרה " : 03-3130178 משנה א אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו, מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועיגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אלו שלו, [דברי רבי מאיר]. רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי, חייב להכריז. כיצד? מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז. משנה ב ואלו חייב להכריז, מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, ציבורי פרות, ציבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד, וככרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן, הרי אלו חייב להכריז. משנה ג מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהן. מצא כלי באשפה, אם מכוסה, לא יגע בו, אם מגולה, נוטל ומכריז. מצא בגל או בכותל ישן, הרי אלו שלו. מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ, שלו, מחציו ולפנים, של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים, אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. משנה ד מצא בחנות, הרי אלו שלו. בין התיבה ולחנוני, של חנוני. לפני שולחני, הרי אלו שלו. בין הכסא ולשולחני, הרי אלו לשולחני. הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות, הרי אלו שלו. אם היו צרורין, נוטל ומכריז. משנה ה אף השמלה היתה בכלל כל אלה. למה יצאת. להקיש אליה, לומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים, אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז. משנה ו ועד מתי חייב להכריז. עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משנה ז אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא יתן לו. והרמאי אף על פי שאמר סימניה, לא יתן לו, שנאמר (דברים כב, ב) עד דרש אחיך אותו, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי. כל דבר שעושה ואוכל, יעשה ויאכל. ודבר שאין עושה ואוכל, ימכר, שנאמר (דברים, כב) והשבותו לו, ראה היאך תשיבנו לו. מה יהא בדמים. רבי טרפון אומר, ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. רבי עקיבא אומר, לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. משנה ח מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות, גוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו. מצא כסות, מנערה אחת לשלשים יום. ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחשת, משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשוחקן. כלי זהב וכלי זכוכית, לא יגע בהן עד שיבא אליהו. מצא שק או קופה, וכל דבר שאין דרכו ליטול, הרי זה לא יטול. משנה ט איזו היא אבידה. מצא חמור או פרה רועין בדרך, אין זו אבידה. חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים, הרי זו אבידה. החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב להחזירה, שנאמר (דברים כב, א) השב תשיבם. היה בטל מסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. אם יש שם בית דין, מתנה בפני בית דין. אם אין שם בית דין, בפני מי יתנה, שלו קודם. משנה י מצאה ברפת - אינו חייב בה, ברשות הרבים - חייב בה. ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה. אם אמר לו אביו 'היטמא', או שאמר לו 'אל תחזיר', לא ישמע לו. פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב, שנאמר (שמות כג ה): "עזוב תעזוב". הלך וישב לו ואמר 'הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק', פטור, שנאמר "עמו". אם היה זקן או חולה, חייב . מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר, "תחת משאו", משאוי שיכול לעמוד בו. משנה יא אבידתו ואבידת אביו, אבידתו קודמת. אבידתו ואבידת רבו, שלו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם [שקול כנגד רבו], של אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאין משאוי, מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השבי, פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו חכם, פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו.