מעמד הקבלת פני רבו וריתחא דאורייתא במעונו של הגאון ר' דב לנדו שליט"א | Rav Dov Landau - Pesach 2025

Description

במוצאי חג ראשון של פסח, במעמד מרגש ורווי הוד, התקיים בבני ברק מנהג "הקבלת פני רבו ברגל" אצל ראש הישיבה, מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א, מנהיג הציבור הליטאי וזקן ראשי הישיבות בדורנו. כבר משעות אחר הצהריים החלו לנהור אלפים לביתו של ראש הישיבה – רבנים, אברכים, בחורי ישיבות, בני משפחות – כולם באו לומר דבר אחד: "חג שמח, כבוד הרב. קבל נא את פנינו, קבל נא את תודתנו." כשהרב עונה: "אני מברך אתכם!" המחזה לא השאיר עין יבשה. מרן שליט"א, שכבר חצה את גיל התשעים, יצא בכוחותיו האחרונים אל פתח ביתו – לא כדי להסתגר מההמון, אלא להפך – לקבלם בפנים מאירות ולברכם בברכת המועד. בתחושת שליחות נדירה, תוך שהוא נשען על כוחות רוחניים שמעל הטבע, בירך את כל הבאים, ואף התנצל בפני הילדים והנערים הצעירים – בני גיל נכדיו וניניו – שלא הצליח לפגוש פנים אל פנים, בשל גודש המבקרים. "אני מברך אתכם, ושוב – תסלחו לי", אמר בקול חרישי אך נחרץ. אותם ילדים, שעמדו דקות ארוכות בציפייה, לא קיבלו אכזבה – הם קיבלו שיעור של כבוד הדדי, של אנושיות פשוטה שמחוברת לגדלות בתורה. מעמד קידוש ה': בלי סדרנים, בלי לחץ – רק כבוד התורה לאחר מכן נערך מעמד של שירה ותשבחות לכבוד החג – לכבוד התורה, לכבוד גדולי ישראל ולכבודו של מקום. הציבור כולו עמד בנועם, בשירה שקטה אך מלאה רגש, בלי מהומה, בלי הכרזות – ובסופה התפזר במתינות, מבלי שמישהו יורה או יסדר. לא היו שוטרים, לא היו מג"בניקים. לא היה צורך. הציבור – מאות רבות של אנשים – פשוט שמרו על הסדר, מתוך כבוד למהות המעמד. וזו אולי התמונה החזקה ביותר של הערב: אל מול תרבות של צעקה ודחיפה, של "לדרוש את שלי", עמד עם שלם – והגיב בענווה. נעמדו, ברכו, שמעו – ופינו את המקום בשקט, כאילו אמרו בלבם: די לנו בזכות לראות פני הרב, לשמוע ברכה, ולחוש את האור שקרן ממנו. המעמד שמהדהד עד הרקיע "להקביל פני רבו ברגל" הוא לא טקס – אלא יסוד בתורה, שורש באמונה. בגמרא (ר"ה טז:) נאמר: "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, כשם שחייב להקביל פני שכינה." לא מתוך פורמליות – אלא מתוך אהבה לתורה, מתוך הכרה שהרב הוא שליח נאמן של הדורות הקודמים, מעביר את לפיד המסורה מדור לדור. וכשאותו רב – גאון וקדוש, שאיבריו נחלשים אך רוחו איתנה – יוצא החוצה לקבל את פני תלמידיו, לחייך, לברך, ולהתנצל – זוהי לא רק ענווה. זו השראה. זו הנהגה. זו עדות חיה לכך שהתורה איננה רק חכמה – אלא גם לב, צלם אנוש, ומגדל אור של אמת.